<h1>פירוש קדמון</h1>
<h2>דף כט:</h2>
[ואם מודה ליה דמינך זבינתה] והוי ליה לוקח מוציא מידי חבירו ועליו להביא ראיה. אבל הלכה כרב נחמן בתרוייהו. וההוא דא"ל לחבריה מינך זבנת ואכלתה שני חזקה וא"ל אידך אנא בשוקא בראי הואי. והאי קטעין דכל תלתין יומין הוה אתי, ודן רבא דכל תלתין יומי טריד בשוקא, ואוקמה בידא דמוכר ובטלה לחזקתיה דלוקח. הכי מתפרש מפירושיא דגאוני ז"ל, כגון דהאי לוקח לית ליה שטר מכר ולית ליה סהדי דאכלה שני חזקה, אתא למימר ליה דאחזקי לי באנפך, כי ההיא [לקמן נ"ב ע"ב] דתני רב שרביא בקידושין דבי לוי נעל גדר ופרץ בפניו כל שהוא ה"ז חזקה. א"ל מרי ביתא טרידנא בשוקאי ולא מחזק לך באנפאי, ואמר רבא דינא קאמר ליה עביד איניש דטריד בשוקיה. מכלל דאילו הוה ליה עדות דאכלה תלת שני לא הוה צריך למימר ליה הכי. [ואמטול הכי] מוקמינן לה בידא דמוכר. דהא מודי ליה דמינך זבנתה. ובבי סיסין נמי הלכתא כרב נחמן דעל המוכר לאיתויי סהדי דלאו בר סיסין מתקרי, דכיון דאמר ליה נכסי דבר סיסין מזבנא לך ואי לא מייתי מוכר סהדי קיימא בידא דלוקח. וסוגיא דשמעתין קשיא דרבא אדרבא, דרבא מחייב בחזקה על המוכר להביא ראייה דלית ליה שני חזקה, ובדבי סיסין קא מחייב על הלוקח להביא ראייה. ופרקינן טעמא מאי בחזקה על המוכר להביא ראייה משום דלוקח קאי בנכסיה ומוכר בעי לאנפוקי מידיה דלוקח, והוי ליה מוכר מוציא מחבירו ועליו להביא ראייה. ובדבי סיסין מוכר קאי בנכסי ולוקח טעין שדה (השדה) מיקרי דבי סיסין ובכלל המכר הוא, ולוקח בעי להנפוקי מידי מוכר.0.....
<h2>דף לב:</h2>
וסומקי אהדרינהו בכוליה לשעבודיה דשטרא, והוי ליה זייפא שנייה, וליכא כח להנפוקי לזוזי בהא שטרא. ורבא בר ששך דסבר למיכל ארעא דיתמי עד דפרעי זוזי אחריני דהוו ליה בהדייהו, דכיון דטמיר ליה לשטרא דמשכנתא יכיל למימר לקוחה היא בידי, לכי נפקא מידיה בתר דאכיל ליה שיעור זוזיה מהימנינן [ליה] דזוזי הוה ליה. דהא יכיל למימר לקוחה היא בידי כל זמן שהיתה בידו. ולא היא, אלא כאביי עבדינן דמהדר ארעא ליתמי. דהא לא מצי למימר לקוחה היא בידי, דאיכא קלא עלה דיתמי היא. ואין מחזיקין בנכסי קטן. ובחיי אביהם לא מחזקא לך, ולכי גדלי [יתמי] לישתעי דינא בהדייהו. אמר רב חסדא זה הוא שאומרין עליו אדם גדול. הכי אשכחית בפירושי הגאונים דדיליה הויא. ומדאמר ליה הא שטרא הוה לי, חזקתיה אשטרא, ולא קא סמיך אשני חזקה. ומסקנא דהלכתא דאע"ג דאודי לוקח דשטרא זייפא הוא תיקום ארעא בידיה. דאמרינן מה לי לשקר ולא מפקינן ארעא מידיה עד דמייתי ראייה בעדים דשטרא זייפא הוא ולית ליה שלש שני חזקה. אבל אי אית ליה תלת שני חזקה אע"ג דאייתי ראייה דשטרא זייפא הוא לא מיתרע חזקתיה, דאמרינן מה לי לשקר דאי הוה בעי למימר זבנתה מינך ואירכס שטרי טענתיה טענה. ולענין זוזי, כיון דאודי דשטרא דקיימא תיקום. וכן ההוא ערבא דאפיק שטרא דלוה, כיון דאודי דפרעיה והדר אוזפינהו, כיון דקא מודה ההוא ערבא דהוא במקום לוה (מלוה) דלאו משום שופרא.0...
<h2>דף קב:</h2>
אין נמדדין עמה. אלא נותן לו בית כור [שלם] בלא נקעים. בשעת היובל. בשנת היובל עצמה.
<h2>דף קג.</h2>
וליקדשו באפי נפשייהו. כלומר אם אינו פודן בזרע [שעורים], יהא פודן [בשוין]. דלאו בני זריעה נינהו. משום הכי לא קדשי. אי הכי. דמלאים מים. שדרי ארעא מיקרו. ולא קדשי בפני עצמן. דומיא דסלעים. דמה סלעים לאו בני זריעה, הני נקעים נמי לא הוו בני זריעה. הכא. גבי [מקח וממכר דמתניתין] במלאים מים או אפילו שאין מלאים מים. אמר רב פפא אע"פ שאין מלאים מים. אינו נותן דמים [למכור לו] בית כור עפר מלא נקעים, לפי שאין רוצה הלוקח שיראו לו הנקעים, דהוו להו שנים או שלשה מקומות. דומיא דסלעים. ואי אין מלאים מים בני זריעה נינהו. דומיא דסלעים אפחות מיכן. ואע"ג דלאו בני זריעה נינהו נמדדין הואיל ופחותין מיכן. טרשין. סלעים. שאמרו. דכי גבוהין עשרה אין נמדדין, הוא דמחזקי בית ד' קבין. ואי הוו מקרבי והשתא מרחקי מיבלעי בחמשת קבין, אבל אי הוו מפוזרין טפי, בטלי אגב ארעא ונמדדין. וכן של טרשין במיעוטה של שדה, ומיעוטן במאי דמשלים לרובא.
<h2>דף קג:</h2>
כשיר. שהיו אותן סלעים בעגולה אחת כשיר. אצטדין. שהיו באלכסון. דרך עקלתון. היו אותן נקעים. סלע יחיד[י] אפילו כל שהו. הוי גבוה. אין נמדדין עמו. ובלבד שיהא מחזיק בית ד' קבין. אם היה סמוך למצר אפילו כל שהוא נמדד עמה. דכי הוי באמצע שדה מיגו דקשי לשדה הוי חשוב בפני עצמו ואין נמדד, אבל סמוך למצר לא קשי ליה כולי האי. עפר מפסיק. בין מצר לסלע, הוי סמוך או לא.
פיחת כל שהו. מן הבית כור. ינכה. מן הדמים. הין חסר הין יתר. בין חסר בין יתר. יתר. מרובע לסאה. יעשה חשבון. כמה שמותר על הרובע לסאה. מה הוא מחזיר לו. לוקח למוכר. לייפות כוחו. של מוכר, שאם הלוקח רוצה להחזיר לו קרקע והמוכר אינו רוצה אלא מעות, כופין הלוקח להחזיר לו מעות. ואם שייר בשדה בית ט'. כלומר אם הותיר לו ט' קבין. וכדברי ר"ע בית רובע. דאמר פרק השותפין [י"א ע"א] בית רובע. בית כור סתמא. דלא אמר לא מדה בחבל ולא הן חסר הן יתר, [אלא אמר] בית כור, הוי סתמא.
<h2>דף קד.</h2>
לייפות כוחו של מוכר אמרינן. שכופין הלוקח ליתן לו מעות למוכר. לייפות כוחו של לוקח. שאם אינו רוצה להחזיר לו אלא מעות, ורוצה לוקח הקרקע, אין כופין המוכר לקבלם, [לא] אמרינן. והתניא. אם הלוקח אינו רוצה להחזיר לו אלא מעות כופין המוכר למכור ולקבל המעות, ואם המוכר אינו רוצה לקבל אלא מעות כופין הלוקח ליקח וליתן לו מעות. התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזיל וכו'. וכופין המוכר למכור דקאמר, כופין המוכר למכור כזולא דהשתא. אבל אם הלוקח אינו רוצה להחזיר לו אלא מעות והוא אינו רוצה לקבלם אין כופין אותו. אפילו בקעה גדולה. שיש בה כמה כורין.
<h2>דף קד:</h2>
ואי איכא יותרא. דמשלים למילתיה דט' קבין לכור. הדראי. לאלה. שבעת קבין [ומחצה] לכור. הוי רובע לסאה. בעי רב אשי גנה ונעשית שדה. מי אמרינן כיון דגנה הואי מעיקרא דיניה בחצי קב. או דילמא כיון דהשתא שדה היא כשדה דיינינן ליה. אם. אותו שדה שמכר. היה סמוך לשדהו אפילו הותיר כל שהו מחזיר לו קרקע. אם יש בור בין אותו שמכר לאותו שיש לו, מהו שתפסיק. אין מחזיר לו קרקע. לא המותר על הרבעין בלבד הוא מחזיר אלא כל הרבעין כולן הוא מחזיר. אם אמר לו מדה בחבל אני מוכר לך והן חסר הן יתר. דהוי לשון אחרון. ביטל מדה בחבל. ודיינינן ליה כמאן דלא אמר אלא הן חסר הן יתר, דתפוס לשון אחרון. וכי אמר נמי הן חסר הן יתר מדה בחבל, תפוס מדה בחבל, דהוי לשון אחרון. אם אמר בית כור עפר אני מוכר לך, בסימניו ובמצריו, פיחת לו פחות משתות [וכו'].
<h2>דף קה.</h2>
חלוקין עליו חביריו על בן ננס. דלית להו תפוס לשון אחרון. יחלקו חודש העיבור. ואי הוו אמרינן תפוס לשון אחרון כוליה הוה של משכיר, דהא לשון אחרון מדינר זהב לחודש. אימא לא. פליגי, אלא מודו ליה לבן ננס דתפוס לשון אחרון. אבל חכמים [אומרים] הלך אחר פחות שבלשונות. שאם פיחת כל שהו למשמעות מדה בחבל היה צריך לנכות לו, ולמשמעות דהן חסר הן יתר הגיעו, אזלינן השתא בתר הן חסר הן יתר והגיעו. וכי הותיר כל שהו אי הוה אזלינן בתר הן חסר הן יתר לא היה מחזיר אלא אם כן הותיר לו יתר מרובע לסאה, השתא אזלינן בתר מדה בחבל, ואע"ג דלא הותיר אלא כל שהוא יחזיר, דבתר ההוא לישנא דמפחית ללוקח אזלינן. ראשון ראשון קנה. אלמא אזלינן בתר סאה בסלע, דהוי לשון אחרון. בבא באמצע חודש. אמרו יחלוקו, דכל חד וחד אמרינן דאחזיק במאי [דא]חזיק. והתם. לגבי סאה בסלע. מאי טעמא. אמרינן ראשון [ראשון] קנה, משום דתפיס. הכא נמי. בבא באמצע חודש. משום דתפיס.
<h2>דף קה:</h2>
ואי כתב ליה בשטרא איסתירא מאה מעי. יהיב ליה מאה מעי. דתפוס לשון אחרון. מהו דתימא. התם לאו משום דתפוס לשון אחרון, אלא מפרש מאי דקאמר משנים עשר זהובים לשנה.
<h2>דף קו.</h2>
ה"ג פחות משתות הגיעו. [פיחת] רביע או חומש או שתות ושתות עצמו בכלל ינכה, דשתות כיתר משתות. (פדה) [כשום] הדיינין לשתות. כלומר שהשתות מפליג בין פחות ליתר. שלמטה עד שתות יש לו דין אח[ד ולמע]לה משתות דין אחר. דאילו התם שתות בטל מקח והכא הגיעו.
<h2>דף קו:</h2>
משחה. מדדה. האחין שחלקו.... (יחזירו) [יחדו] לכל אחד ואחד חלקו, ומגרילין ועולה הגורל לאחד מהם כמה שיחדו. קנו כולם. מה שח[לקו]. בטלה מחלוקת. כולן חוזרין וחולקין בשלשה חלקים. מקמצין. כל אחד ואחד שליש חלקו, ונותנין לו. [ואזול בי] תרי מינייהו ופלוג. בג' חלקים. יכול לחזור. אלמא במה דאיתעבידא מילתא כמה דפסקו ביניהו יכול לחזור בו, הכא נמי כיון דאיתעבידא מבטל מחלוקת.
<h2>דף קז.</h2>
ויתר. כלומר איבד חלקו ואינו חוזר [לשאר אחיו].
<h2>דף קכח.</h2>
אחד דלא היה בכור אלא [זה] נאמן אדם לומר זה בני בכורי. אע"פ שמוחזק [על] אחר. אינו נאמן. במאי דקאמר השתא דעבדי. בני הוא נאמן. [במאי דקאמר] שהוא בני, דמאי דאמר מעיקרא עבדי, דמשמש לי כעבד. דאי אבית המכס אמר (לבני) בני. כלומר שלא ליתן ממנו מכס. וחזר ואמר עבדי נאמן. ממאי דאמר השתא. דאיצטריך למימר מאי דאמר בני להכי אמר מתחלה אבית המכס עבדי הוא וחזר ואמר בני [הוא] אינו נאמן. השבע וטול ונשבע. אפילו שלא בבית דין, אע"ג דמדאורייתא שבועתא גבי האי דמוחזק ביה, שכל הנשבעין נשבעין ולא משלמין, אפילו הכי כיון דנשבע התובע, אין יכול האי נתבע לחזור ולומר הואיל ולא היה לו לישבע אשבע ואחזיקנו לעצמי. הא קמ"ל דבאתן לך מחלוקת. דר' מאיר וחכמים ולא במחול לך.
<h2>דף קכח:</h2>
בנכסים של עכשיו. נוטלת כאחד מן הבנים, אבל אי מפשו נכסי, במאי דמפשו ממה דהוו השתא לא שקלא. ובבנים הבאים אפי' לאחר מכאן. דלא אמרינן לפי בנים שהיו לו באותה שעה נחשב הממון תיטול באותו חלק, אלא נחשבנו לפי הבנים הבאים לאחר מכאן, ותיטול כאחד מאותן חלקים. נשבע לוה. שפרע מחצה. וגובה. המלוה מחצה. אירתותי מירתת. דלא ידע דאינהו הוו אמרי הכי, ולא הוי משיב אבידה.
<h2>דף קכט.</h2>
אי [לאפוקי] דרבא. [דאמר אף] בראשון. מוסיף הוא. דשלח אבא לרב יוסף דהוא לא מכשר אלא בשני ורבא אמר אף בראשון. אי מר בר רב אשי. דאכשר באבא דאבא, הא אמרן בהדיא דלית הילכתא כמר בר רב אשי. אתקפתא דמר בר רב אשי. דאתקיף אדרבא אפילו לר' שמעון [כו']. לאפוקי מדרבי יוחנן. דאמר אינו נאמן כרבנן. או השוה להן הבכור. שלא הניח לו ליטול חלק בכורה. אבל באדם אחד ושתי שדות. וכתב תינתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני לא מהני מתנה דהאי שדה למאי דקאמר ירושה אאידך. ולא מהניא מתנה מאדם אחר. ור' אלעזר אמר. כיון דאדם אחד הוא, אע"ג דירושה דשדה אחר ושתי שדות נינהו, מהניא מתנה דאמר בהאי לירושה דאמר דהאי. שדה אחת ושני בני אדם. דקאמר תינתן חציה לפלוני, ופלוני יירש חציה. הואיל ושדה אחת היא, מהניא מתנה דאמר בהאי להאי. אנחת לן חדא. דלא קשיא דר' אלעזר אדר' אלעזר. אתקפת לן חדא. דר' יוחנן אמר לעיל שדה אחת ושני בני אדם לא קנה, וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם דלא קנה, והכא אמר דקנה.
<h2>דף קכט:</h2>
והא הכא. דמאי דקאמר אם מתו יירשו אחר דשתי שדות נינהו. דמאי דקא יהיב להאי לא יהיב להאי, וקתני דקנו, אלמא דתנו דקאמר לבניו דהוי לשון מתנה מהני להני דקאמר להו לשון ירושה. בראוי ליורשו. כלומר לאו משום דמהניא להו מתנה להני דאמר להו לשון ירושה. אלא משום דהני ראוין ליורשו כי לית להו בני, משום הכי מהני להו לשון ירושה. נכסיי לך. לשון מתנה. כשתי שדות ושני בני אדם. דבעידנא דקא יהיב להאי לא יהיב להאי, וקתני דקנו. אלמא לשון מתנה דקאמר להני מהני להני דאמר להו משום ירושה. אי הכי דהאי שני ראוי ליורשו, אמאי קנה שלישי. הא שלח רב אחא וכו' דירושה אין לה הפסק. אלא לא אוקים לה בראוי ליורשו, אלא לעולם באחר, ושמעינן מינה אפילו שתי שדות לשני בני אדם מהניא מתנה דהאי לירושה דהאי. וקשיא לכולהו לבר מאבין ורבי יוחנן. הא אמר רבא הילכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת. ביבמות פרק החולץ [ל"ו ע"א]. והא חדא מינייהו. תוך כדי דיבור. של מתנה להאי קנה. לבר מע"ז. דאי שחט בהמה לע"ז, ובתוך כדי דיבור חזר ואמר דלא תהא לע"ז, אפילו הכי מיתסרא. קידושין. דאי קדיש איתתא, ובתוך כדי דיבור חזרה בו או הוא נמי חזר בו, לא הויא חזרה.
<h2>דף קל.</h2>
הא. בן בין הבנים, ודחי לכולהו בניה מקמיה. וכי תימא. מאי דאמר ר' יוחנן אם אמר על מי שראוי ליורשו אפילו אחר הוי ראוי ליורשו כי לית ליה בת, או בת במקום בן דבריו קיימין. כולה מתניתין ר' יוחנן בן ברוקה. מלא יוכל לבכר נפקא. דמשמע [חלק] הבכור לא יוכל להנחיל לאחרים, שאר נחלה יכול הוא להעביר מכולן וליתן לאחד מהן. הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין.
<h2>דף קל:</h2>
הורה איתמר. כלומר רבי הורה כר' יוחנן בן ברוקה. מ"ד הורה סבר מעשה רב. להכי אמר הורה, כלומר דאפילו מעשה עבד כותיה. הלכה מפי התלמוד. כדאיתא בנדה בפרק ראשון [ז' ע"א]. ולא מפי מעשה. שאם ראה מעשה כתוב בתלמוד שעשה חכם, אינו סומך על אותו מעשה, שידמה דין לאותו מעשה, עד שימלך לחכמים ואמו לו כך הלכה ויכול אתה לסמוך עליה לעשות מעשה.
<h2>דף קלא.</h2>
בבריא האיך. לרבי יוחנן בן ברוקה אם היה בריא ואמר על מי שראוי ליורשו לשום ירושה שיטול כל הנחלה לדחות הבנים. שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקא. דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו לדחות שאר הבנים מן הנחלה דבריו קיימין. וירתון כסף כתובתי. היינו על מי שראוי לירש. ואמר לו רבי יסבון תנן. כלומר כרבנן מתנינן לה, דהא רבנן מודו [אם משום מתנה] אפילו על מי שאין ראוי ליורשו דבריו קיימין, ויסבון [לשון מתנה הוא]. ילדות. בחרות. אי סלקא דעתך יסבון תנן אמאי לא טרפא ממשעבדי. הא קדימא לכל מה דזבין ולכל מה דיהיב. אלא [ודאי ירושה היא] וירושה לא טרפא ממשעבדי אלא מאי דמשכח.0... שמע מינה אפילו בבריא. דהאי בריא הוה כי [נסבה]. אבל לדבר שאינו בעולם לא. והני בנין דיכרין אכתי ליתנהו בעולם. אלא אמאי אמרינן אע"ג דליתנהו בעולם [קנו משום תנאי בי"ד], הכא נמי היכי פשטת מיניה דאפילו בבריא, בבריא לא אמר, והכא היינו טעמא דתנאי בית דין שאני. אמר ליה. אביי [לעולם אימא לך] דבעלמא אפילו בבריא, דהא [אי] פלגא משאר תנאי דעלמא, דמאי דאמרת הכא הא אין אדם [מקנה לדבר] שלא בא לעולם, ואמרת משום תנאי בית דין [שאני. הא לאו] משום דתנאי בית דין הוא אלא [כו']. הדר אמר אביי לאו מילתא הוא דאמרי. דאפילו בבריא ושנינן מהא אפילו לר' יוחנן בן [ברוקא והוה לזה] במתנה, דהאי תנאי דבנות יתזנן וכו' לשון מתנה הוא, וירתון לשון ירושה הוא. [ומהני לשון] מתנה דהאי לירושה דהאי, כדאמרן לעיל, דהכי מסקנא דמילתא. אבל לר' יוחנן בן ברוקה לא פשטת. [דילמא בתרי בי דינא איתקון]. דכתובת בנין דיכרין הויא מיקמי הא, ליכא למימר דמתנה דהאי מהניא להאי. משום ירושה [לחוד מהניא], ושמעינן מינה דאפילו בבריא לר' יוחנן הבנים יירשו כתובת בנין דיכרין.
<h2>דף קלא:</h2>
לא עשאה. להכי כתב לה שיהו כל הבנים חולקין לה כבוד, ולאו דידה נינהו. ואחר. אי כתב להו כל נכסיו אחר דהכא עשאו אפוטרופא ולא... שאין לבם גס בהם כל כך. וכתב כל נכסיו לבת אצל הבנים ואשה אצל אחין ואחות אצל אחין.
<h2>דף קלב.</h2>
אבל בריא הא קאי איהו וכמה דקאי איהו פלגי לה יקרא וודאי לא [עשאה אפוטרופא]. ...ותהא נשכרת שתהא כתובתה קודמת לשטר חוב.
<h2>דף קלה.</h2>
אמרו לו. להאי ספק דקאמר האי עליה אחי הוא. ממקום אחר. מבית אבי אמן דקאמר להו אחינו הוא, יש לו חלק עמהם. והאי ספק לא טעין מידי, דהא לא ידע ולא תבע מיניה כלום. ולאו היינו מנה לי בידך.
<h2>דף קלה:</h2>
שבח ששבחו נכסים. אותן נכסים שנטל בחלקו של זה דקא' אחי. מהו. מי אמרינן שבח למקום הנכסים כנכסים עצמן. דייתיקי. לשון צואה. ה"ז אינה כלום. לא זיכה. שאמר כתבו ותנו מנה. דהואיל ואמר כתובו שמא לא גמר אלא בשטר ואין אדם קונה בשטר לאחר מיתה. ר' אלעזר תלמידו של ר' יוחנן. מאי תיבדק כי אתא רב דימי אמר הני תרתי מילי. חדא דייתיקי מבטלת דייתיקי. ואידך שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני וכו'. והיינו דמסיק דרואין אם כמייפה את כוחו כותבין, ואם לאו אין כותבין. דייתיקי מבטלת דייתיקי. שאם כתב נכסיו לאחד וחזר וכתבן לאחר, דייתיקי האחרונה מבטלת את הראשונה וקנה האחרון.
<h2>דף קלו.</h2>
כי אמר להו אף כתובו וחתומו והבו ליה. מסתברא דבעי לאקנויי בלא שטר, ושטר לייפות את כוחו. זמנו של שטר מוכיח עליו. ומהיום נתנו לו. בהקנאה. אליבא דר' יוסי, שבקבלת שטר קנאו ..... ר' יוסי במתניתין בשטר לחודיה בלא קנין, אלא כתב לו שדי נתונה לך. אקנייה וקנינא [מיניה]. אינו צריך לכתוב בו מהיום ולאחר מיתה, דתפוס לשון אחרון. וקנינא מיניה דכתב בסוף הוי לישנא מעליא. בדוכרן פתגמי. זהו שכותבין זכרון עדות שהיה, פליגי ר' יוסי ורבנן.
<h2>דף קלו:</h2>
קנין פירות. שיש לו לאביו בחייו, שהגוף הקנה לבנו. כקנין הגוף. ולא יכול למוכרן. מביא ביכורים. דקנין פירות כקנין הגוף, ומצי למימר אשר נתת לי י"י. אבא לגבי ברא אחולי אחיל. וקנין פירות דאית ליה לדידיה בהו לאו כקנין הגוף. איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש וכו'. ואם איתה דקנין פירות לאו כקנין הגוף הא לא הוי ליה להאי ראשון בהו אלא קנין פירות ואמאי יחזרו ליורשי ראשון. אחריך שאני. דכיון דלא אקנינהו לשני אלא אחריו של ראשון, כמאן דאקני ליה לראשון פירא וגוף כל ימי חייו דמי.
<h2>דף קלז.</h2>
אחריך נמי תנאי היא. דאיכא למאן דאמר אחריך קנין הפירות הוי ואיכא למאן דאמר קנין הגוף. השני מוציא מיד הלקוחות. דאחריך דא"ל לראשון לא הוי אלא כקנין פירות, לרבן שמעון בן גמליאל דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, סבר כי אחריך אקני ליה להאי פירא וגופא. הא לגופא. הא דאמר רבי, יורד ראשון ומוכר ואוכל, דאקני ליה גופא לראשון. הא דאמר רבי השני מוציא מיד הלקוחות, דלא אקני ליה לראשון אלא פירא. לכתחלה. אין לראשון אלא אכילת פירות. הא דיעבד. אם מכרן (השני) [הראשון] אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ומודה רבן שמעון. אע"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אם נתנו אותו ראשון במתנת שכיב מרע לא עשה כלום, והשני מוציא. וכבר קדמו אחריך. ההוא דנתן ..... של ראשון קדם לזה שנתן לו, ומשעה שהתחיל האי ראשון לטרוף קנה השני, והאי מקבל מתנה מראשון לא קנה אלא לאחר מיתה. וכיון דתנן הרי זה גיטך מחולי זה לא אמר כלום. השכיב מרע. דלאחר מיתה הוא. ומההיא דאמר עם גמר מיתה הוא הדר. אפילו היו בהם עבדים והוציאן לחירות. אין לשני אלא מה ששייר ראשון. באנו למחלוקת ר' ורשב"ג. ר' דאמר השני מוציא מיד הלקוחות, יצא בה השני. רבן שמעון דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, סבר כיון דנפק ביה האי ראשון לא מצי נפיק ביה האי שני. קנין פירות. דהוה ליה לראשון בגוייהו.
<h2>דף קלז:</h2>
אלא הכא אי מיפק לא נפיק ביה. האי ראשון. למאי יהביה ליה ..... דאקנייה ליה ביה ואפילו הכי יהביה לשני. ואע"ג דיצא בו האי ראשון נפיק ביה האי שני ואפילו .0..... אם יכול לאוכלו. שיש לכל אחד מן האחין אתרוג. ודוקא שיש אתרוג לכל אחד. אבל פריש. לכל אחד דלא [משערינן] אתרוג כנגד האי ולא יצא. למיגזריה. למילקט פירי. קפיד עלוה. דלא בעי דתיזיל בארעיה. ממולאי. לשון קצרות, כמו דמלן. אביי מבית עלי שהיו כולם קצרי ימים. לבנו קטן. דלא עביד ליה דקטן מיקני קני אקנויי לא מקנה. אפילו רבן שמעון לא אמר. אין לשני אלא מה ששייר ראשון. אלא לאחר אבל לעצמו לא. ולבנו כלעצמו דמי.
